בהשוואה למצב ייבוש הלחות העצמאי, למצב קירור, כפונקציה הבסיסית של המזגן, יש דרישות נמוכות יותר לתכנון המבנה ולמצב הבקרה של המזגן, והוא בעל עלות נמוכה. עם זאת, השימוש בשיטה זו להשגת מטרת ייבוש הלחות יגרום בהכרח לירידה בטמפרטורת החדר. זה לא מעשי ומבזבז חשמל כאשר הטמפרטורה אינה גבוהה. למעשה, פונקציית ייבוש הלחות במצב קירור היא רק תוצר לוואי, ואינה מעלה את עלות המזגן. מצב ייבוש הלחות העצמאי משתמש בחימום חשמלי או בחילופי חום כדי לחמם את האוויר ביציאה. הבקרה תהיה מסובכת יותר ועלות התכנון גבוהה יחסית, אך פיצוי טמפרטורה זה יגרום לתנודות קטנות יחסית בטמפרטורת החדר, מתאים לשימוש כאשר הטמפרטורה אינה גבוהה, אך הלחות גבוהה מדי.
המזגן פועל בשני מצבי ייבוש בלתי תלויים אלה. מערכת הקירור שלו נמצאת במצב פעולה יעילות גבוהה. תנאי הפעולה של המאייד והמעבה סבירים יותר. מצב העבודה של מסיר הלחות עם יחס יעילות אנרגטית גבוה הוא לקרר את פנים המכונה ולהוציא את האוויר. ניתוח מים מראה שטמפרטורת החלל תעלה מעט, אך הפרש הטמפרטורות אינו ברור. הוא מתאים יותר לעונות רטובות שאינן אמצע הקיץ, וצריכת החשמל נמוכה יחסית. עם זאת, עבור מסירי לחות, כאשר טמפרטורת הסביבה נמוכה מ-15 מעלות צלזיוס, הם מחוברים למאייד. טיפות המים על פני המאייד יקפאו כדי להחליש את אפקט ייבוש הלחות. אם טמפרטורת הסביבה עולה על 40 מעלות צלזיוס, הלחץ במערכת יגדל ויעמיס את המדחס. בשלב זה, מגן העומס צריך לנתק את המעגל, אחרת מנוע המדחס יינזק. לכן טווח הטמפרטורות הטוב ביותר של מסיר לחות הוא 15 מעלות צלזיוס ~ 40 מעלות צלזיוס.
